ביום חורפי וקר ב-28 בפברואר 1974 נכנס בחור צעיר ממוצא איראני למוזיאון המומ”ה בניו-יורק. כמות האנשים שמילאו את המוזיאון באותה שעה היתה דלילה יחסית בהשוואה לשאר ימות השנה. זוגות ויחידים טיילו בין החדרים כשהם צופים ביצירותיהם המפורסמות ביותר של דגה, שגל, שילה, קלימנט ופיקאסו. הבחור מיהר בצעדים בטוחים לכיוון החדר בו היתה תלויה יצירתו המפורסמת של פיקאסו, גרניקה. “קיראו לאוצר המוזיאון, אני אמן” צעק בקול הצעיר ואז שלף פחית צבע והחל לרסס את הכתובת “קיל לייז אול” על היצירה המפורסמת. שומרי המוזיאון השתלטו על הצעיר, טוני שאפרזי שמו, תוך שניות. הוא נעצר, הוצא מהמוזיאון והובל לתחנת המשטרה הקרובה. יצירת האומנות של פיקסו נוקתה לגמרי ושלוותה הוחזרה לה. שאפרזי שוחרר מאוחר יותר בערבות של 1,000 דולרים
כמה שנים מאוחר יותר פתח טוני שאפרזי גלריה בשכונת הסוהו האומנותית. הוא הציג שם יצירות אומנות של אמני גרפיטי צעירים בעיקר כדוגמת קית’ הארינג וז’אן מישל באסקיאט שכמו שאפרזי גם הם התמחו בסוג של השחטה. הגלריה של שאפרזי בסוהו נחשבה בזמנו לאתר עליה לרגל של כל ההוז ושמוז של עולם האומנות המבעבע של ניו-יורק בשנות ה-80. שמו של שאפרזי נקשר בעיקר עם אמנים צעירים, פורצי דרך, רעננים והכי חשוב - ממוסחרים
השנים חלפו להן והגלריה של שאפרזי, שעברה בינתיים למשכן חדש בשכונת צ’לסי, שקעה בתרדמת. חוץ מכמה תערוכות של דיוויד לה-שאפל פה ושם, לא היה לגלריה הרבה מה להציע מבחינת אומנות פורצת דרך והניצוץ שלה, כך נדמה, אבד. ובדיוק כשכולם כבר עייפו מלקבוע את חוסר הרלוונטיות של הגלריה של טוני שאפרזי בעולם האומנות הנוכחי, שאפרזי טרף את כל הקלפים בתערוכה החדשה המוצגת שם בימים אלו ממש הקרויה - מי מפחד מג’ספר ג’ונס
מבקרי וחובבי אומנות רבים (ואנחנו בינהם) כבר קבעו ממזמן כי מדובר בתערוכת האומנות הטובה ביותר בעיר בעונה הנוכחית. מדובר בעצם בתערוכה קבוצתית שהולחמה על ידי האמן הדיסאוריאנטלי אורס פישר והאוצר גאווין בראון. בתערוכתו הקודמת בעיר בשנה שעברה חפר פישר בור ענק ברצפת הגלריה בה הציג ואז תלה שלט בכניסה המזהיר את המבקרים ממוות כתוצאה מנפילה אל תוך הבור. בראון היה זה ששילם את חשבון ההוצאות של החפירה - סכום שהתקרב לכמעט רבע מיליון דולרים. כעת הצמד חמד חוזרים גם שטיק חדש ומקורי - תערוכת אומנות שלמה הכוללת אוסף של אך ורק אמנים מפורסמים אך עושה שימוש של הפוך על הפוך ביצירותיהם. כך למשל ישנה יצירה של פרנסיס ביקון שתלויה ומסתירה יצירה אחרת של קני שארף, יצירה של לוראנס ווינר שעוטפת יצירה של באסקיאט, יצירה של קיידי נולן נשענת על יצירה של קית’ הארניג ויצרה אמיתית של הארניג שתלויה מעל יצירה משוכפלת שלו. יצירתו המפורסמת של ריצ’רד פרינס ובה נראית ברוק שילדס כילדה בעירום מלא, תלויה ליד איור של סו וויליאמס המראה גבר הסותר לאישתו ומכנה אותה “סטופיד קאנט”. זוהי מחאתם של פישר ובראון על מצבו של עולם האומנות בעיר ניו-יורק - על הסגידה לשמות גדולים, על המיסחור, על אובדן התמימות, על האמון העיוור במגה אמנים, על חוסר הפרופורציונליות של יצירות האומנות כיום וכדומה. המראה המעוותת של רוברט מוריס העומדת במרכז הגלריה רק מעצימה את המסר. לכל הנ”ל מצטרפים דמויות של שומרי ביטחון שנסרקו, הודפסו והודבקו לפינות שונות ברחבי הגלריה. ההרגשה התמידית שאתה כל הזמן נמצא תחת מעקב של דמות סמכותית מאיימת יוצרת תחושה מאוד לא נוחה תוך כדי ההסתובבות בגלריה ועם זאת, היצירות עצמן מלאות במוטיבים של הומור וסאטירה. זה רק הגביר אצלנו את הבלבול - אם אנחנו מבינים את המסר, האם זה עדיין בסדר להנות? כשיצאנו בסופו של דבר מהגלריה, לא ידענו אם לצחוק או לבכות
התערוכה אמורה להמשך עד ה-11 ביולי. זה עוד 10 ימים מהיום. חובה ללכת ולראות אותה. אסור לפספס
