5.4.2010

radiohead – knives out from amnesiac on Vimeo.

הכרטיסים לשתי ההופעות של ההרכב המוזיקלי החדש של ת’ום יורק (מר רדיוהד) ופלי (מר רד הוט צ’ילי פפרס) “אטום פור פיס” בעיר יצאו למכירה ביום שבת ב-12 בצהריים בדיוק ואזלו ב-12:03. אנחנו מאושרים עד הגג שהצלחנו להשיג כרטיס נכסף להופעה שלהם ב-5 באפריל. זו הולכת להיות הפעם הראשונה שלנו לחזות במר יורק בהופעה חיה ואנחנו מרשים לעצמנו להתחיל להתרגש כבר מעכשיו

Nice Break

האופנה הגברית של השטיח האדום היא בדרך כלל מאוד משעממת ובנאלית. בעוד נשות הוליווד צובעות עצמן בזוהר מכף רגל ועד ראש ומקפידות על בניית לוק שלם שיקדם את הקריירה שלהן לפחות ב-3 השנים הקרובות, שבט הגברים עושה בדיוק ההיפך. השטיח האדום הגברי הוא מצעד בלתי נגמר של חליפות פינגווין שחורות חסרות כל שיק או ייחוד. אחרי עוד חליפת טוקסידו שחורה ועוד אחת…ועוד אחת…כל העסק מתחיל די לשעמם
ולכן מבחינתנו רוברט דאוני ג’וניור היה משב רוח מרענן על השטיח האדום אמש. דאוני ג’וניור שיחק אותה בחליפת לאנוון שחורה בעלת גוון גלוסי וזוג נעלי סניקרס תואמות של בית האופנה הפריזאי. עניבת הפרפר בצבע תכלת והמשקפיים חתמו את המראה השובב והחצוף שדי התגרה בלוק הגברי ההוליוודי הישן והמוקפד. אנחנו משבחים, מברכים ובוחרים ברוברט דאוני ג’וניור כמתלבש הטוב ביותר בטקס האוסקר

מקור

ואם כבר בלאנוון עסקינן. בית האופנה הצרפתי פתח את חנות הדגל הראשונה שלו בארצות הברית בסוף השבוע האחרון בבירת הז’יטונים של ארצות הברית, לאס ווגאס. מה?? לאנוון בלאס ווגאס? השילוב של החדשה הזו עם הידיעה שסנדרה בולוק זכתה אמש באוסקר גורם לנו להאמין שלא נותרו עוד בעולם פרות קדושות. כולן נשחטו. כולן!!! י

-פאוזה לשאיפת אוויר-

נשיפה

בכל מקרה, מדובר בחנות השניה של לאנוון על אדמת ארצות הברית (אם החדרון הקטנטן שלהם במיאמי שבכלל לא מחזיק בליין הגברי שלהם עונה על ההגדרה של חנות) שמשום מה, נכון לרגע זה, מעדיף לדלג על שוק הצרכנים של שדירות מדיסון. החנות החדשה בווגאס היא החנות השלישית בגודלה של בית האופנה הצרפתי (פריז וטוקיו תופסות את שני המקומות הראשונים). היא ממוקמת במרכז הקניות החדש קריסטלס שבסיטי סנטר, מרכז המלונות והקניות היוקרתי, שנפתח לאחרונה בעיר לצד שכנים שיקים לא פחות כמו מארני, בוטגה ונטה, לואי ויטון, באלי, קרטיה, קארולינה הררה, הרמס, פול סמית’, פרדה, ורסצ’ה וטום פורד
הבוטיק החדש של לאנוון בווגאס מחזיק, כאמור, בקולקציית הגברים המלאה כמו גם קולקציית הנשים, הנעלה, אביזרים, בשמים ומיני מחלקה לבגדי חתנכלה. כי מדובר כאן בווגאס אחרי הכל

M M M

Maison Martin Margiela

Re-Bel Re-Bel

המהדורה הראשונה של מגזין האופנה “רבל” בעריכתם של האיט בויז החדשים של עולם האופנה הלונדוני ג’יידן ג’רמי ג’ימס וראשארן אגימנג זמינה לקריאה ברשת. סוג של נחמה. למרות שקיווינו לקבל לידינו את הפורמט החינמי המודפס, אנחנו בהחלט נסתפק כרגע בפריביו הדיגיטלי
במגזין החדש מראיינים השניים את הקולנוען האינדי הארמוני קורין, את עורכת מגזין האופנה “דייזד אנד קומפיוזד” אנה טרבליאן (למרות שלא יצאה הודעה רישמית עדיין, ניקולא פורמיקטי עזב את המגזין לפני מספר חודשים), מארחים את הסטייליסט האלוהי סיימון פוקסטון ומפיקים מספר כתבות אופנה ראויות ביותר. אם יש לכם מספר דקות פנויות, אנחנו ממליצים לדפדף

Weak-End

זהו סופשבוע של בולימיה אומנותית. העיר מלאה באומנות בסוף השבוע הנוכחי ואנחנו משדלים להספיק ולראות את הכל. הזדמנות אחרונה לבקר במיצג האומנותי של טינו סגל (חבר טוב וקרוב שלנו) בגוגנהיים. ביקרנו בתערוכה שלוש פעמים ועדיין לא נמאס. הזדמנות אחרונה להציץ באוסף הקריסטלים המרשים שיצר דמיאן הירסט בגלריית הגאגוסיאן. התערוכה, ששוויה מוערך ב-10 מיליון דולרים, תסגר ביום ראשון. הבטחנו לאריאל שמיט שנלך להתרשם מהציורים שלה בביאנלה שבמוזיאון הויטני. ג’ף קונס אצר את התערוכה החדשה שנפתחה לפני יומיים במוזיאון החדש לאומנות מודרנית המציגה את אוסף האומנות המרשים של המיליארדר היווני דאקיס ג’ואנו. המיצג החדש של “אמן המפלים” השוודי אולאפור אליאסון בגלריית טוניה בונקדאר שבצ’לסי (תמונה בראש הפוסט). אבל ה-אירוע האומנותי של סופהשבוע הנוכחי הוא כמובן הארמורי, יריד האומנות השנתי. היריד, שמאכלס שני מוסכי ענק בצד המערבי של האי, נחשב לאחד ממרכזי הכובד המרכזיים של סחר באומנות. הוא מושך אליו כל שנה אלפי אמנים, אוצרים, סוחרים וחובבי אומנות רזים ופשוטים (כמונו) מכל רחבי העולם שבאים להציץ ולבדוק מהו הלך הרוח בעולם האומנות, מהם הטרנדים החדשים, מי המוביל, מי המובל, מי מוכר ומי לא, מי הם ילדי הפלא, מה הן הגלריות המרכזיות ועל מי בעולם האומנות כרגע כדאי לשים את כל הז’יטונים. אנחנו בולעים את כל האינפורמציה הזו בשקיקה. לא דופקים חשבון לקלוריות ומתעלמים מתחושת השובע. אנחנו בולמים אומנותיים

ודרך אגב, אנחנו לא מצליחים להרגע מהשיר החדש של סליימי

Sliimy – Paint Your Face

BlackBerry Moment

כך נראו כפות הידיים של סילוני לאחר הביקור הקצרצר שלה בהודו. מדהיםםםם

Demarchelier Junior

ויקטור דמרשלייה, כן…הבנשל, נחשב בימים אלו לכוכב עולה בשמי תעשיית צילום האופנה. הוא רק בן 25 וכבר הספיק לצלם הפקות משובחות וראויות לווג הצרפתי של קורין ולווג האמריקני של אנה. כן. למי שעוד הבין – נפוטיזם הוא השחור החדש

בנוסף על הצלחתו האדיטוריאלית החליטה חנות ספרי האומנות/גלרייה “קליק” שבסוהו לפרגן החודש לדמרשלייה ג’וניור תערוכת סולו ראשונה. בתערוכה החדשה, העונה לשם “קריאטינג אימג’ס”, מציג דמרשלייה (שלזכותו ולמזלו יאמר שהוא דומה יותר לאמא מאשר לאבא) סגנון אישי מאוד מגובש וייחודי. כמו תמונותיו של המאסטר אירווינג פן, גם דמרשלייה ג’וניור מצלם רק בשחור ולבן ומדגיש באופן אבסולוטי כמעט את האלגנטיות של האובייקט המצולם. הוא ניחן ביכולת נפלאה לשחק בצלליות של האובייקטים המצולמים, לטשטש אותן אך בוא זמנית לשמר אותן בצורה מאוד מוגדרת

תערוכתו של ויקטור דמרשלייה “קריאטינג אימג’ס” תעלה בגלריית “קליק” ב-3 במרץ

ציטוט

“Ori has both character and style in abundance and most importantly individuality and an interest in all things creative. The kind of people I salute. And who will soon be seen in “The Greene Street Portrait Series” I made in SOHO last year.”

הצלם דיוויד אוסטייס מפרגן לנו איזכור בבלוג החדש שלו. די מביך האמת

SNOW DAY!!!

סופת שלגים מטורפת משתוללת בעיר ובצד המזרחי של היבשת ואנחנו לא צריכים ללכת לעבודה. טרללה…ללה…ללה

אז התוכנית שלנו להיום: להשאר בפיג’מה, שיעורי בית בצרפתית, ריכוליישן טלפוניים עם המלכה האם, מרתון סרטי גודאר והאזנה בלתי פוסקת לשיר הזה של ג’ימי סומרוויל

Jimmy Somerville – Comment Te Dire Adieu
Uploaded by Hakunamatata67. – Music videos, artist interviews, concerts and more.

פורים שמח

ציטוט

The silhouette you proposed for men at Dior Homme is in many ways still the dominant silhouette today. Are you surprised by how long it has lasted? Do you see it changing?

“I started to work on my silhouette since the end of my Saint Laurent years, when I had the option to pursue my own style. I also started it because it was the only thing that would fit me, to be totally honest.

I became very repetitive with it over the years, as I was trying to define it accurately.

I always thought it was all about repetition, and I became extremely stubborn despite my opponents and the natural aim of the fashion industry to look for something new each season. I never wanted to please, as long as I could follow my beliefs. I always and only thought about my own time and the birth of an entire generation.

I heard so much about my proportions, and how absurd and unsuccessful, for instance, my skinny jeans and silhouette would be. I also heard about my lack of definition in masculinity, as I was aiming to try another definition. I also was questioned about my attraction to music, as I still believe there is no fashion without music. Marie Antoinette knew better when she fetched Gluck to Versailles, to try her new wardrobe on the dance floor. Nothing will ever change. Fashion = music + youth + sex. This is what my menswear and my style were always about.

Besides the proportions, it was about an allure, a certain movement.

I always believed the way men or women wear clothes (le porté, in French) defines fashion, and funnily enough, through history, furniture design.

So that it was never a “fashion comment,” as I was interacting directly, and still do on my own, with unknown musicians, artists, street casting for my shows. It was not about doing punk rock or metal when punk rock or metal had no relevance to the moment. My fashion and my style were like a random and sometimes intimate diary. Living in Berlin, I interacted with the music scene at a time when Berlin was aiming to set up an abstract and ethereal digital tone; my years in London happened to be the time when a new indie scene emerged among my friends. There were no clothes available around, so I designed them for the rest of us. These are the clothes we wanted to wear, and these are the clothes, allure, and style that ended up my own.

The rest might by now be common knowledge. With Berlin becoming suddenly popular and the global indie scene explosion a few years after, my style spread accordingly.

Funnily enough, when I decided to put design on hold for a minute, it was all about how skinny was dead and how men would suddenly flip in the other direction. It ended up the contrary.

I just finished a report on this emerging movement I ended up being connected to called Jerking. It was born in Long Beach, Los Angeles, in late 2008 among black teenagers in high school. They call it the Skinny Jeans Movement and have songs like “I ROCK SKINNY.” They developed this creative community through social sites and found their style on the Net. The skinny look came first among them, then the music, inventing a broken-beat dance. As always, the music majors just spotted them and signed them one after the other. It is a really refreshing and joyful rap collateral movement. The project I did on jerking, jerk crews, and musicians will be online in a few days I guess, and Vogue Hommes Japan will publish some of it this month, as an introduction I guess. This movement is only starting, really, and it might spread over the global high school, with an avatar of my style in the broadband.

Now, from the streets to fashion week: I still have loyal assistants at Dior. I guess my shows had a specific atmosphere. Despite the necessary press rhetoric, the silhouette is still there, but more so my style and semiotic, used as an open-source commodity. It is quite convenient for me, as I don’t have to be in the kitchen anymore.

So, to answer your question, surprised I might have been, but is it going to change anytime soon? Time will tell.”

מעצב האופנה החשוב ביותר של העשור האחרון, הדי סלימן, בראיון ראשון לאחר שלוש שנים של שתיקה עבור האתר סטייל.קום